נגיף השפעת הוא אחד מגורמי התחלואה הזיהומית המובילים בעולם. בדומה לנגיפים רבים אחרים, האפשרויות הטיפוליות כנגדו מוגבלות למדי.
בניגוד לחיידקים, תכשירים אנטיביוטיים אינם פעילים כנגד נגיפים, ולכן יש צורך בתרופות אחרות כנגד השפעת. תרופות כאלו פותחו, בהצלחה מסויימת, וכדי להבין את מנגנון הפעילות שלהם יש להכיר את הביולוגיה של נגיף השפעת.
ביולוגיה של נגיף השפעת
נגיף השפעת הוא שם כללי לשלושה סוגי נגיפים, המכונים שפעת A, שפעתB ושפעת C. הנגיף הנפוץ ביותר הגורם לתחלואה העונתית מדי חורף הוא נגיף השפעת מסוג A. נגיף זה מכיל חומר גנטי מסוג RNA בתוך מעטפת חלבונית, בדומה לנגיפים אחרים.
החומר הגנטי מחולק לשבעה (ולעיתים שמונה) חלקים שונים. החלבונים השונים המרכיבים את הנגיף, אחראיים לחדירתו לתאי הגוף ולהכפלתו מקודדים על פני חומר הגנטי שלו.
החלבונים החשובים הנמצאים מחוץ למעטפת החלבונית של נגיף השפעת נקראים המגלוטינין (Hemagglutinin – HA) ונוירואמינידאז (Neuroaminidase – NA). החלבון HA אחראי על חדירתו של הנגיף אל תוך התא האנושי שנדבק, ואילו החלבון NA אחראי על שחרור סופי של הנגיף הבשל מתוך התא המודבק, בדרך להדבקת תאים אחרים.
חלבונים חשובים אלו משמשים לסיווג של תתי זנים של נגיף השפעת, וגם כאתרי פעולה חשובים לתרופות המשמשות לטיפול במחלה.
תרופות שונות הפעילות כנגד נגיף השפעת
קיימות שתי קבוצות עיקריות של תרופות כנגד נגיף השפעת: מעכבי נוירואמינידאז, הפועלים כנגד החלבון NA שהוצג, ומעכבי החלבון M2. התרופות העיקריות המשמשות היום לטיפול בשפעת שייכות רובן ככולן לקבוצה הראשונה.
התרופות העיקריות מקבוצת מעכבי הנוירואמינידאז הן אוסלטמיביר (Oseltamivir), הידועה יותר בשם המסחרי הנפוץ טמיפלו (Tamiflu) וזנמיביר (Zanamivir), הידועה בשם המסחרי רלנזה (Relenza). תרופות אלו הן הנשק העיקרי העומד בידי הרופאים בטיפול בשפעת.
עיכוב החלבון NA מונע הדבקה של תאים נוספים בנגיף השפעת, וכך משמש כטיפול יעיל במחלה. עם זאת, יעילות טיפול זה מוגבלת למדי. מעריכים שטיפול בזמן המתאים יכול לקצר את מחלת השפעת ביום אחד עד שלושה ימים.
התועלת הרבה ביותר לטיפול התרופתי מושגת כאשר הטיפול ניתן מוקדם ככל האפשר לאחר הופעת המחלה. הטיפול מומלץ תוך 48 שעות מהופעת הסימפטומים.
לאחר מכן יעילותה של התרופה והשפעתה על מהלך המחלה מוגבלת. תרופות אלו ניתנות בבליעה והן בטוחות למדי לשימוש, אם כי קיימת סכנה מועטה בלבד לחולים עם מחלות ריאה כדוגמת אסטמה או מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD). הטיפול בתרופות אלו ניתן בדרך כלל לחמישה ימים.
התרופות מהקבוצה השנייה נקראות אמנטידין (Amantidine) ורימנטידין (rimantidine). תרופות אלו יעילות כנגד נגיף השפעת מסוג A בלבד, ואינן יעילות כנגד השפעת מסוג B.
נגיף שפעת זה אינו מכיל את החלבון M2, ולכן לתרופות אלו אין פעילות כנגדו. תרופות אלו יצאו משימוש לאחר שהתפתחה עמידות ניכרת של נגיף השפעת כנגד תרופות אלו.
מעריכים שמעל 90% מנגיפי השפעת עמידים לתרופות מקבוצה זו. לתרופות אלו השפעות על מערכת העצבים המרכזית (והן יעילות במידה מסוימת, באופן מפתיע, גם כנגד דיכאון).
מתי מטפלים בשפעת?
כידוע, ברוב המקרים שפעת היא מחלה קלה שאיננה מסכנת חיים. מערכת חיסון רגילהמתמודדת בהצלחה עם הנגיף, ואין צורך בדרך כלל בטיפול תרופתי כלשהו.
יתרה מכך, יש כיום מניעה יעילה למדי כנגד השפעת – חיסון המתחדש מדי שנה ופעיל כנגד הזנים הנפוצים בעונה. עם זאת, שפעת יכולה גם לסכן חיים, ולכן יש מקום לטיפול תרופתי מושכל.
טיפול תרופתי כפי שתואר נין בדרך כלל לחולים קשים, הסובלים ממחלות רקע, שבעטיין יכול הנגיף לסכן את בריאותם באופן משמעותי. בקובצת סיכון זו נכללים גם קשישים, הפגיעים יותר לזיהום חיצוניים.
קיימות המלצות שונות לטיפול תרופתי בחולים קשים. ההמלצות המקובלות מורות על מתן תרופה מקבוצת מעכבי הנוירואמינידאז לחולים עם מחלה קשה (מחלה הדורשת אשפוז או מסובכת עם זיהום משני נוסף), ולחולים עם סיכון גבוה.
התנאים הבאים מגדירים חולים בסיכון גבוה: גיל מעל 65 שנים, חולים הנמצאים באשפוז באופן קבוע (כמו חולים במחלקה סיעודית בבתי אבות), נשים בהריון או שבועיים לאחר הלידה, חולים הסובלים ממחלות כרוניות כדוגמת: מחלת ריאות, מחלות לב וכלי דם, מחלה ממאירה פעילה, מחלת כבד, סוכרת, מחלת דיכוי חיסוני ועוד.
חולים העונים על הגדרה זו מקבלים בדרך כלל טיפול תרופתי. לחולים אחרים יעילותו של הטיפול כנגד הסכנות הכרוכות בו מוטלים בספק.